Rambam, 3 chapters per day for Tuesday, 3 Kislev, 5778

הלכות חמץ ומצה פרק ח

א) סידור עשיית מצוות אלו בליל חמישה עשר, כך הוא: בתחילה מביאין כוס לכל אחד ואחד, ומברך בורא פרי הגפן; ואומר עליו קידוש היום, וזמן, ושותה. ואחר כך מברך על נטילת ידיים, ונוטל ידיו. ומביאין שולחן ערוך, ועליו מרור וירק אחר ומצה וחרוסת וגופו של כבש הפסח ובשר חגיגה של יום ארבעה עשר; ובזמן הזה, מביאין על השולחן שני מיני בשר -- אחד זכר לפסח, ואחד זכר לחגיגה.

ב) מתחיל ומברך בורא פרי האדמה, ולוקח ירק ומטבל אותו בחרוסת, ואוכל כזית, הוא וכל המסובין עימו -- כל אחד ואחד, אין פחות מכזית. ואחר כך עוקרין את השולחן, מלפני קורא ההגדה לבדו; ומוזגין הכוס השני, וכאן הבן שואל. ואומר הקורא, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות: שבכל הלילות, אין אנו מטבלין אפילו פעם אחת; והלילה הזה, שתי פעמים. שבכל הלילות, אנו אוכלין חמץ ומצה; והלילה הזה, כולו מצה. שבכל הלילות, אנו אוכלין שאר ירקות; והלילה הזה, מרורים. שבכל הלילות, אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל; והלילה הזה, כולו צלי. שבכל הלילות, אנו אוכלין בין יושבין ובין מסובין; והלילה הזה, כולנו מסובין.

ג) בזמן הזה, אינו אומר והלילה הזה כולו צלי -- שאין לנו קרבן. ומתחיל בגנות, וקורא עד שגומר דרש פרשת "ארמי אובד אבי" (דברים כו,ה) -- כולה.

ד) ומחזיר השולחן לפניו ואומר, פסח זה שאנו אוכלין, על שם שפסח המקום ברוך הוא על בתי אבותינו במצריים, שנאמר "ואמרתם זבח פסח הוא לה'" (שמות יב,כז); ומגביה המרור בידו ואומר, מרור זה שאנו אוכלין, על שם שמיררו המצריים את חיי אבותינו במצריים, שנאמר "וימררו את חייהם" (שמות א,יד); ומגביה המצה בידו ואומר, מצה זו שאנו אוכלין, על שם שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם הקדוש ברוך הוא וגאלם מיד, שנאמר "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצריים..." (שמות יב,לט). ובזמן הזה אומר, פסח שהיו אבותינו אוכלין בזמן שבית המקדש קיים, על שם שפסח הקדוש ברוך הוא על בתי אבותינו...

ה) ואומר, לפיכך אנו חייבין להודות להלל לשבח לפאר לרומם ולגדל ולהדר ולנצח למי שעשה לנו ולאבותינו את כל הניסים האלו, והוציאנו מעבדות לחירות; ונאמר לפניו, הללו יה. "הללו יה, הללו עבדי ה'..." (תהילים קיג,א) עד "חלמיש, למעיינו מים" (תהילים קיד,ח); וחותם ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצריים, והגיענו ללילה הזה לאכול בו מצה ומרורים. ובזמן הזה מוסיף, כן ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום, שמחים בבניין עירך וששים בעבודתך, ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים שיגיע דמם על קיר מזבחך לרצון, ונודה לך שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו. ברוך אתה ה', גואל ישראל. ומברך על הגפן, ושותה הכוס השני.

ו) ואחר כך מברך על נטילת ידיים, ונוטל ידיו שנייה -- שהרי הסיח דעתו בשעת קריאת ההגדה; ולוקח שני רקיקין, חולק אחד מהן ומניח פרוס לתוך שלם, ומברך המוציא לחם מן הארץ. ומפני מה אינו מברך על שתי כיכרות כשאר ימים טובים, משום שנאמר "לחם עוני" (דברים טז,ג) -- מה דרכו של עני בפרוסה, אף כאן בפרוסה.

ז) ואחר כך כורך מצה ומרור כאחד, ומטבל בחרוסת, ומברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על אכילת מצה ומרורים; ואוכלן. ואם אכל מצה בפני עצמה, ומרור בפני עצמו, מברך על זה בפני עצמו, ועל זה בפני עצמו. [ז] ואחר כך מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על אכילת הזבח; ואוכל מבשר חגיגת ארבעה עשר, תחילה. ומברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על אכילת הפסח; ואוכל מגופו של פסח. ולא ברכת הפסח, פוטרת של זבח; ולא של זבח, פוטרת של פסח.

ח) בזמן הזה שאין שם קרבן, אחר שמברך המוציא לחם, חוזר ומברך על אכילת מצה, ומטבל מצה בחרוסת ואוכל. וחוזר ומברך על אכילת מרור, ומטבל מרור בחרוסת ואוכל; ולא ישהה אותו בחרוסת, שמא יבטל טעמו. וזה, מצוה מדברי סופרים. וחוזר וכורך מצה ומרור, ומטבל בחרוסת, ואוכלן בלא ברכה, זכר למקדש.

ט) ואחר כך נמשך בסעודה, ואוכל כל שהוא רוצה לאכול, ושותה כל שהוא רוצה לשתות. ובאחרונה אוכל מבשר הפסח, אפילו כזית, ואינו טועם אחריו מאכל אחר, כלל; ובזמן הזה, אוכל כזית מצה, ואינו טועם אחריה כלום: כדי שיהיה הפסק סעודתו, וטעם בשר הפסח או המצה בפיו -- שאכילתן היא המצוה.

י) ואחר כך נוטל ידיו, ומברך ברכת המזון על כוס שלישי, ושותהו. ואחר כך מוזג כוס רביעי, וגומר עליו את ההלל; ואומר עליו ברכת השיר, והיא יהללוך ה' אלוהינו כל מעשיך... ואינו טועם אחר כך כלום, כל הלילה -- חוץ מן המים. ויש לו למזוג כוס חמישי, ולומר עליו הלל הגדול -- והוא מ"הודו לה', כי טוב" (תהילים קלו,א), עד "על נהרות בבל" (תהילים קלז,א); וכוס זה אינו חובה, כמו ארבעה כוסות. ויש לו לגמור את ההלל בכל מקום שירצה, אף על פי שאינו מקום סעודה.

יא) מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים, אוכלין; מקום שנהגו שלא לאכול, אין אוכלין -- גזירה, שמא יאמרו בשר הפסח הוא. ובכל מקום אסור לאכול שה צלי כולו כאחד בליל זה, מפני שנראה כאוכל קודשים בחוץ; ואם היה מחותך, או שחיסר ממנו אבר, או שלק בו אבר והוא מחובר -- הרי זה מותר, במקום שנהגו.

יב) מי שאין לו יין בלילי הפסח -- מקדש על הפת כדרך שעושה בשבת, ועושה כל הדברים על הסדר הזה; מי שאין לו ירק אלא מרור בלבד, בתחילה מברך על המרור שתי ברכות -- בורא פרי האדמה, ועל אכילת מרור -- ואוכל; וכשגומר ההגדה, מברך על המצה ואוכלה, וחוזר ואוכל מן המרור, בלא ברכה.

יג) מי שאין לו מצה משומרת אלא כזית, כשגומר סעודתו ממצה שאינה משומרת, מברך על אכילת מצה, ואוכל אותו כזית; ואינו טועם אחריו כלום.

יד) מי שישן בתוך הסעודה והקיץ, אינו חוזר ואוכל. בני חבורה שישנו מקצתן בתוך הסעודה, חוזרין ואוכלין; נרדמו כולן ונעורו, לא יאכלו -- נתנמנמו כולן, יאכלו.

נוסח ההגדה

נוסח ההגדה שנהגו בה ישראל בזמן הגלות, כך הוא: מתחיל על כוס שני ואומר, בבהילו יצאנו ממצרים. הא לחמא עניא, דאכלו אבהתנא דנפקו מארעא דמצרים. כל דכפין, ייתי וייכול; וכל דצריך לפסח, ייתי ויפסח. שתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל; שתא הדא עבדי, לשתא דאתיא בני חורי.

מה נשתנה הלילה הזה, מכל הלילות? שבכל הלילות, אין אנו מטבלין אפילו פעם אחת; והלילה הזה, שתי פעמים. שבכל הלילות, אנו אוכלים חמץ ומצה; והלילה הזה, כולו מצה. שבכל הלילות, אנו אוכלים שאר ירקות; והלילה הזה, מרורים. שבכל הלילות, אנו אוכלים בין יושבין ובין מסובין; והלילה הזה, כולנו מסובין.

עבדים היינו, לפרעה במצרים; ויוציאנו ה' אלוהינו משם, ביד חזקה ובזרוע נטויה. ואילו לא גאל הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים, עדיין אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים. ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה -- מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים; וכל המאריך ביציאת מצרים, הרי זה משובח.

מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושוע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבה ורבי טרפון, שהיו מסובין בבני ברק; והיו מספרין ביציאת מצרים כל אותו הלילה, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם, רבותינו, הגיע זמן קרית שמע של שחרית.

אמר להם רבי אלעזר בן עזריה, הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתיאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא: שנאמר "למען תזכור, את יום צאתך מארץ מצרים, כול, ימי חייך" (דברים טז,ג) -- "ימי חייך", הימים; "כול, ימי חייך", הלילות. וחכמים אומרים "ימי חייך", העולם הזה; "כול, ימי חייך", להביא את ימות המשיח.

ברוך המקום שנתן תורה לישראל עמו, ברוך הוא. כנגד ארבעה בנים דיברה תורה -- אחד חכם, ואחד רשע, ואחד תם, ואחד שאינו יודע לשאול.

חכם, מה הוא אומר -- "מה העדות והחוקים והמשפטים, אשר ציווה ה' אלוהינו אתכם?" (דברים ו,כ). אף אתה אמור לו כהלכת הפסח, אין מפטירין אחר הפסח אפיקימון.

רשע, מה הוא אומר -- "מה העבודה הזאת, לכם?" (שמות יב,כו). לכם, ולא לו; ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל וכפר בעיקר, אף אתה הקהה את שיניו, ואמור לו: "בעבור זה עשה ה' לי, בצאתי ממצרים" (שמות יג,ח) -- לי, ולא לו; אילו היה שם, לא היה נגאל.

תם, מה הוא אומר -- "מה זאת?" (שמות יג,יד). ואמרת אליו, "בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים, מבית עבדים" (שם).

ושאינו יודע לשאול, את פתח לו -- שנאמר "והגדת לבנך, ביום ההוא לאמור: בעבור זה עשה ה' לי, בצאתי ממצרים" (שמות יג,ח). "והגדת לבנך", יכול מראש החודש -- תלמוד לומר "ביום ההוא". אי ביום ההוא, יכול מבעוד יום -- תלמוד לומר "בעבור זה", לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך.

מתחילה, עובדי עבודה זרה היו אבותינו; ועכשיו, קירבנו המקום ברוך הוא לעבודתו, שנאמר "ויאמר יהושוע אל כל העם, כה אמר ה' אלוהי ישראל, בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם, תרח אבי אברהם ואבי נחור; ויעבדו, אלוהים אחרים. ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר, ואולך אותו בכל ארץ כנען, וארבה את זרעו, ואתן לו את יצחק. ואתן ליצחק, את יעקוב ואת עשיו; ואתן לעשיו את הר שעיר לרשת אותו, ויעקוב ובניו ירדו מצרים" (יהושוע כד,ב-ד).

ברוך שומר הבטחתו לישראל עמו, ברוך הוא: שהקדוש ברוך הוא מחשב את הקץ, לעשות כמה שאמר לאברהם אבינו בין הבתרים, שנאמר "ויאמר לאברם, ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום, ועינו אותם -- ארבע מאות, שנה. וגם את הגוי אשר יעבודו, דן אנוכי; ואחרי כן יצאו, ברכוש גדול" (בראשית טו,יג-יד).

והיא שעמדה לאבותינו, ולנו -- שלא אחד בלבד עמד עלינו, אלא בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו; והקדוש ברוך הוא, מצילנו מידם.

צא ולמד, מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקוב אבינו -- שפרעה הרשע, לא גזר אלא על הזכרים; ולבן ביקש לעקור את הכול, שנאמר "ארמי אובד אבי -- וירד מצרימה, ויגר שם" (דברים כו,ה). מלמד שלא ירד להשתקע אלא לגור שם, שנאמר "ויאמרו אל פרעה, לגור בארץ באנו -- כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך, כי כבד הרעב בארץ כנען; ועתה, ישבו נא עבדיך -- בארץ גושן" (בראשית מז,ד).

במתי מעט -- כמו שנאמר "בשבעים נפש, ירדו אבותיך מצרימה; ועתה שמך ה' אלוהיך, ככוכבי השמים לרוב" (דברים י,כב).

ויהי שם לגוי -- מלמד שהיו ישראל מצויינין שם. גדול ועצום -- כמו שנאמר "ובני ישראל, פרו וישרצו וירבו ויעצמו -- במאוד מאוד; ותימלא הארץ, אותם" (שמות א,ז).

ורב -- כמו שנאמר "רבבה, כצמח השדה נתתיך, ותרבי ותגדלי, ותבואי בעדי עדיים; שדים נכונו ושיערך צימח, ואת עירום ועריה" (יחזקאל טז,ז).

וירעו אותנו המצרים -- כמו שנאמר "הבה נתחכמה, לו -- פן ירבה, והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו, ונלחם בנו, ועלה מן הארץ" (שמות א,י).

ויענונו -- כמו שנאמר "וישימו עליו שרי מיסים, למען ענותו בסבלותם; ויבן ערי מסכנות לפרעה, את פיתום ואת רעמסס" (שמות א,יא).

ויתנו עלינו עבודה קשה -- כמו שנאמר "ויעבידו מצרים את בני ישראל, בפרך" (שמות א,יג).

ונצעק אל ה' אלוהי אבותינו -- כמו שנאמר "ויהי בימים הרבים ההם, וימת מלך מצרים, ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו; ותעל שוועתם אל האלוהים, מן העבודה" (שמות ב,כג).

וישמע ה' את קולנו -- כמו שנאמר "וישמע אלוהים, את נאקתם; ויזכור אלוהים את בריתו, את אברהם את יצחק ואת יעקוב" (שמות ב,כד).

וירא את עונינו -- זו פרישות דרך ארץ, כמו שנאמר "וירא אלוהים, את בני ישראל; וידע, אלוהים" (שמות ב,כה).

ואת עמלנו -- אלו הבנים, כמו שנאמר "כל הבן הילוד, היאורה תשליכוהו, וכל הבת, תחיון" (שמות א,כב).

ואת לחצנו -- זה הדוחק, כמו שנאמר "וגם ראיתי את הלחץ, אשר מצרים לוחצים אותם" (שמות ג,ט).

ויוציאנו ה' ממצרים -- לא על ידי מלאך, לא על ידי שרף, לא על ידי שליח, אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו: כמו שנאמר "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה, והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה; ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים, אני ה'" (שמות יב,יב).

ביד חזקה -- זה הדבר, כמו שנאמר "הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה, בסוסים בחמורים בגמלים בבקר ובצאן -- דבר, כבד מאוד" (שמות ט,ג).

ובזרוע נטויה -- זו החרב, כמו שנאמר "וחרבו שלופה בידו, נטויה על ירושלים" (דברי הימיםא כא,טז).

ובמורא גדול -- זה גילוי שכינה, כמו שנאמר "או הניסה אלוהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי, במסות באותות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים -- ככול אשר עשה לכם ה' אלוהיכם במצרים, לעיניך" (דברים ד,לד).

ובאותות -- זה המטה, שנאמר "ואת המטה הזה, תיקח בידך, אשר תעשה בו, את האותות" (שמות ד,יז).

ובמופתים -- זה הדם, כמו שנאמר "ונתתי מופתים, בשמים ובארץ, דם ואש, ותימרות עשן" (יואל ג,ג).

דבר אחר: ביד חזקה, שתים; ובזרוע נטויה, שתים; ובמורא גדול, שתים; ובאותות, שתים; ובמופתים, שתים. אלו עשר מכות, שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצרים; ואלו הן: דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד, ארבה, חושך, מכת בכורות. רבי יהודה היה נותן בהם סימן, דצ"ך עד"ש באח"ב.

רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח, לא יצא ידי חובתו -- פסח, מצה, ומרורים.

פסח שהיו אבותינו אוכלין בזמן שבית המקדש קים, על שם מה -- על שם שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים, שנאמר "ואמרתם זבח פסח הוא לה', אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים, בנוגפו את מצרים, ואת בתינו הציל; ויקוד העם, וישתחוו" (שמות יב,כז).

מצה זו שאנחנו אוכלין, על שם מה -- על שם שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, וגאלם מיד: שנאמר "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות, כי לא חמץ: כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה, וגם צידה לא עשו להם" (שמות יב,לט).

מרורים אלו שאנחנו אוכלין, על שם מה -- על שם שמיררו המצרים את חיי אבותינו במצרים, שנאמר "וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבינים, ובכל עבודה בשדה -- את כל עבודתם, אשר עבדו בהם בפרך" (שמות א,יד).

ובכל דור ודור, חייב אדם להראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שלא את אבותינו בלבד גאל, אלא אף אותנו גאל -- שנאמר "ואותנו, הוציא משם, למען הביא אותנו, לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו" (דברים ו,כג).

לפיכך אנו חייבים להודות להלל לשבח לפאר לרומם לגדל ולהדר, ולנצח ולברך למי שעשה לנו ולאבותינו את כל הניסים האלו, והוציאנו מעבדות לחירות, ומשיעבוד לגאולה, ומיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, ומאפילה לאור גדול; ונאמר לפניו, הללויה.

"הללויה, הללו עבדי ה'; הללו, את שם ה'. יהי שם ה', מבורך" (תהילים קיג,א-ב)... עד "חלמיש, למעינו מים" (תהילים קיד,ח).

ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים, והגיענו ללילה הזה לאכול בו מצה ומרורים. כן ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום, שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך, ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים שיגיע דמם על קיר מזבחך לרצון, ונודה לך שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו. ברוך אתה ה', גאל ישראל.

כסדר שמברכין וקוראים ההגדה בליל יום טוב ראשון של פסח, כך מברכים וקוראים בליל השני של גליות; וכן חייבין בליל השני בארבעה כוסות, ובשאר הדברים שנעשו בלילה הראשון.

הלכות שופר וסוכה ולולב

הלכות שופר וסוכה ולולב. יש בכללן שלוש מצוות עשה, וזה הוא פרטן: (א) לשמוע קול שופר באחד בתשרי; (ב) לישב בסוכה שבעת ימי החג; (ג) ליטול לולב במקדש כל שבעת ימי החג. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.

הלכות שופר פרק א

א) מצות עשה של תורה, לשמוע תרועת השופר בראש השנה, שנאמר "יום תרועה, יהיה לכם" (במדבר כט,א). ושופר שתוקעין בו, בין בראש השנה בין ביובל, הוא קרן הכבשים הכפוף; וכל השופרות חוץ מקרן הכבש, פסולין. ואף על פי שלא נתפרש בתורה תרועה בשופר בראש השנה, הרי הוא אומר ביובל "והעברת שופר תרועה... תעבירו שופר" (ויקרא כה,ט), ומפי השמועה למדו מה תרועת יובל בשופר, אף תרועת ראש השנה בשופר.

ב) במקדש, היו תוקעין בראש השנה בשופר אחד, ושתי חצוצרות מן הצדדין -- השופר מאריך והחצוצרות מקצרות, שמצות היום בשופר. ולמה תוקעין עימו בחצוצרות, משום שנאמר "בחצוצרות, וקול שופר, הריעו, לפני המלך ה'" (תהילים צח,ו). אבל בשאר מקומות, אין תוקעין בראש השנה אלא בשופר בלבד.

ג) שופר של עבודה זרה -- אין תוקעין בו, לכתחילה; ואם תקע בו, יצא. ושל עיר הנידחת -- אם תקע בו, לא יצא. שופר הגזול שתקע בו, יצא ידי חובתו -- שאין המצוה אלא בשמיעת הקול אף על פי שלא נגע בו ולא הגביהו השומע, ואין בקול דין גזל. וכן שופר של עולה, לא יתקע; ואם תקע, יצא -- שאין בקול מעילה. ואם תאמר והלא נהנה בשמיעת הקול, מצוות לא ליהנות ניתנו; לפיכך המודר הניה משופר, מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה.

ד) שופר של ראש השנה, אין מחללין עליו את יום טוב, ואפילו בדבר שהוא משום שבות. כיצד, היה השופר בראש האילן או מעבר הנהר ואין לו שופר אלא הוא, אינו עולה באילן ולא שט על פני המים כדי להביאו; ואין צריך לומר שאין חותכין אותו, ואין עושין בו מלאכה, מפני שתקיעת שופר מצות עשה, ויום טוב עשה ולא תעשה. ומותר ליתן לתוכו מים או יין או חומץ ביום טוב, כדי לצחצחו; ולא ייתן לתוכו מי רגליים לעולם, מפני הכבוד -- שלא יהיו מצוות בזויות עליו.

ה) שיעור השופר, כדי שיאחזנו בידו וייראה לכאן ולכאן. נסדק לאורכו, פסול; לרוחבו, אם נשתייר בו כשיעור, כשר, וכאילו נכרת ממקום הסדק. ניקב -- אם סתמו שלא במינו, פסול; סתמו במינו, אם נשתייר רובו שלם, ולא עיכבו הנקבים שנסתמו את התקיעה -- הרי זה כשר. קדחו בזכרותו, כשר -- שמין במינו אינו חוצץ. דיבק שברי שופרות עד שהשלימו לאחד, פסול.

ו) הוסיף עליו כל שהוא, בין במינו בין שלא במינו, פסול. ציפהו זהב מבפנים, או במקום הנחת הפה, פסול. ציפהו מבחוץ -- אם נשתנה קולו מכמות שהיה, פסול; ואם לא נשתנה, כשר. נתן שופר בתוך שופר -- אם קול פנימי שמע, יצא; ואם קול חיצון שמע, לא יצא. הרחיב את הקצר, וקיצר את הרחב -- פסול.

ז) היה ארוך וקיצרו, כשר. גירדו בין מבפנים בין מבחוץ, אפילו העמידו על גלדו, כשר. היה קולו עבה או דק או צרוד, כשר -- שכל הקולות כשרין בשופר.

ח) התוקע בתוך הבור או בתוך המערה, אותם העומדים בתוך הבור והמערה יצאו. והעומדים בחוץ -- אם קול שופר שמעו, יצאו; ואם קול הברה שמעו, לא יצאו. וכן התוקע לתוך החבית הגדולה וכיוצא בה -- אם קול שופר שמע, יצא; ואם קול הברה שמע, לא יצא.

הלכות שופר פרק ב

א) הכול חייבין לשמוע קול שופר, כוהנים לויים וישראליים וגרים ועבדים משוחררים; אבל נשים ועבדים וקטנים, פטורין. מי שחצייו עבד וחצייו בן חורין, וטומטום ואנדרוגינוס, חייבין.

ב) כל מי שאינו חייב בדבר, אינו מוציא את החייב ידי חובתו; לפיכך אישה או קטן שתקעו בשופר, השומע מהן לא יצא. אנדרוגינוס מוציא את מינו, ואינו מוציא את שאינו מינו; טומטום אינו מוציא לא את מינו, ולא את שאינו מינו -- שהטומטום שנקרע, אפשר שיימצא זכר ואפשר שיימצא נקבה.

ג) וכן מי שחצייו עבד וחצייו בן חורין, אינו מוציא אפילו לעצמו, שאין צד עבדות שבו, מוציא צד חירות שבו; אלא כיצד יוצא ידי חובתו, שישמע מבן חורין שיתקע לו.

ד) המתעסק בתקיעת שופר להתלמד, לא יצא ידי חובתו; וכן השומע מן המתעסק, לא יצא. נתכוון שומע לצאת ידי חובתו ולא נתכוון התוקע להוציאו, או שנתכוון התוקע להוציא ולא נתכוון השומע לצאת -- לא יצא ידי חובתו: עד שיתכוון שומע, ומשמיע.

ה) מי שתקע ונתכוון להוציא כל השומע תקיעתו, ושמע השומע ונתכוון לצאת ידי חובתו -- יצא, אף על פי שאין התוקע מתכוון לזה פלוני ששמע תקיעתו, ואינו יודעו: שהרי נתכוון לכל מי שישמענו. לפיכך מי שהיה מהלך בדרך או יושב בתוך ביתו, ושמע התקיעות משליח ציבור -- יצא, אם נתכוון לצאת: שהרי שליח ציבור מתכוון להוציא את הרבים ידי חובתן.

ו) יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, אין תוקעין בשופר בכל מקום: אף על פי שהתקיעה, משום שבות; ומן הדין היה, שתוקעין -- יבוא עשה של תורה, וידחה שבות של דבריהם. ולמה אין תוקעין -- גזירה, שמא ייטלנו בידו, ויוליכנו למי שיתקע לו, ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים או יוציאו מרשות לרשות, ויבוא לידי איסור סקילה: שהכול חייבים בתקיעה, ואין הכול בקיאין לתקוע.

ז) התינוקות שלא הגיעו לחינוך, אין מעכבין אותן מלתקוע בשבת שאינה יום טוב של ראש השנה -- כדי שילמדו; ומותר לגדול להתעסק עימהן כדי ללמדן, ביום טוב -- בין קטן שהגיע לחינוך, בין קטן שלא הגיע לחינוך: שהתקיעה, אין איסורה אלא משום שבות.

ח) כשגזרו שלא לתקוע בשבת, לא גזרו אלא במקום שאין בו בית דין; אבל בזמן שהיה המקדש קיים, והיה בית דין הגדול בירושלים, היו הכול תוקעין בירושלים בשבת, כל זמן שבית דין יושבין. ולא אנשי ירושלים בלבד, אלא כל עיר שהייתה בתוך תחום ירושלים, והייתה רואה ירושלים לא שתהיה בתוך הנחל, והייתה שומעת קול תקיעת ירושלים לא שתהיה בראש ההר, והייתה יכולה לבוא לירושלים לא שיהיה נהר מפסיק ביניהן -- אנשי אותה העיר היו תוקעים בשבת כירושלים; אבל בשאר ערי ישראל, לא היו תוקעין.

ט) ובזמן הזה שחרב המקדש, כל מקום שיש בו בית דין קבוע -- והוא, שיהיה סמוך בארץ ישראל -- תוקעין בו בשבת. ואין תוקעין בשבת, אלא בבית דין שקידשו את החודש; אבל שאר בתי דינין, אין תוקעין בהן אף על פי שהן סמוכין. ואין תוקעין אלא בפני בית דין בלבד, כל זמן שהן יושבין, ואפילו ננערו לעמוד ולא עמדו, תוקעין בפניהן; אבל חוץ לבית דין, אין תוקעין. ולמה תוקעין בפני בית דין, מפני שבית דין זריזין הן, ולא יבואו התוקעין להעביר השופר בפניהן ברשות הרבים, שבית דין מזהירין את העם ומודיעין אותן.

י) בזמן הזה, שאנו עושין שני ימים בגלייות, כדרך שתוקעין בראשון, תוקעין בשני; ואם חל יום ראשון להיות בשבת ולא היה במקום בית דין הראויין לתקוע, תוקעין בשני בלבד.